בשנים האחרונות מתחילה להתברר עוד יותר כי אחד המגבלות החזקות ביותר שמונעות מנשים להגשמת את עצמן ולהיות עצמאיות, הוא ההבדל באכיפה ובשיפוט של התנהגויות מסוימות, שמקבלות יחס שונה בהתאם למגדר. במילים פשוטות, קיים הבדל לא מוצדק באופן שבו החברה מפקחת על נשים בעוד שהיא מקלה עם גברים באותן מצבים. הבדל זה ניכר במיוחד בהקשר של יחס לבגידות רומנטיות, שם נשמרות סטנדרטים כפולים הניתנים לזיהוי בקלות וממשיכים לשמש כעקומה בלתי מוסרית של אכיפה בעיקר ביחס לנשים. לדוגמה, נבחן את המקרה של טטיאנה אחמדובה, היא הייתה אישה נשואה לאוליגרך אזרבייג’ני-רוסי, פרחאד אחמדוב, אשר סירב לסיים את הגירושין שלו ולשלם פיצוי של חצי מיליארד דולרים שהוכרז בבית המשפט, בטענה שהאישה בוגדה בו. המעניין הוא שבאותו הזמן ישנן ראיות שמראות כי גם הוא עצמו יצא למסע רומנטי מחוץ לנישואים והביא לעולם ילד עם קצינה אחרת, אך זה עדיין לא הביא לשינויים ביחס הציבור והמשפט כלפיו. במקרה אחר, נוכל להסתכל על הפוליטיקאית ומושלת נאשוויל לשעבר, מייגן ברי, שנאלצה להודות באשמה בפשע של גניבה בדרגה חמורה ולהתפטר מתפקידו בשנת 2018, בעקבות פרשה רומנטית עם השומר שלה. בניגוד לכך, גברים שבגדו והפרו את ההבטחות שלהם זכו ליחס שונה. למשל, מרק סנפורד, המושל של סאות’ קרוליינה לשעבר, שמסרב להיכנע לחרטה ומודה לקשר רומנטי מחוץ לנישואיו, אלא שכביכול נקט בגישה של “בנים יהיו בנים.” הוא קיבל הזדמנות לכהן כחבר קונגרס של המדינה לאחר שסיים את תפקידו, למרות הפרשה המפורסמת. מצב דומה ניתן לראות גם בנוגע לבחירות לנשיאות ב-2016, שם התנהגויות כמו של דונלד טראמפ שקיימו ריבים רומנטיים וסיפורי שקר על נשים, זכו ליחס סלחני מלעומק הטקסט, בעוד שהגינויים והביקורת על Hillary Clinton נבעו בשל מעשיו של בעלה, ביל קלינטון, שהודה באשמה במעשה של הטרדה מינית ואי־אמינות. מבחינה זו, הדבר מצביע על כך שישנו עוד הרבה מה לעשות כדי להשיג שוויון אמיתי בחברה שלנו. החלק הראשון של התהליך הוא להכיר בבעיות אלה, ולנסות להיאבק במיומנויות החברתיות שהוטבעו בתודעה כשתקועים במנהגים מיושנים שמצדיקים תגובות שונות כלפי גברים ונשים שנאמנו לבגוד. עלינו ללמוד לעמוד איתן מול סטריאוטיפים ולהבין שהגנה על זכויות נשים וגברים כאחד היא המפתח לשינוי אמיתי והתפתחות חברתית.