לאחרונה שיתפתי בטוויטר (קישור לטוויטר) מאמר חשוב שנכתב על ידי לורן אוונס בכתב העת The Establishment, העוסק בהיבט ההרסני של השימוש במושג “פורנוגרפיה נקמופת”. המונח נפוץ במיוחד בשפה הציבורית והמשפטית, ומוזכר בחקיקות ברבות ממדינות העולם וכן בכמה מדינות בארצות הברית. הוא מתייחס לתופעה שבה מצולמות ומופצות תמונות מפורשות של אדם אחר מבלי שהושג אישור ממנו, לרוב בהקשר של היחסים המיניים או הפורנוגרפיה. אופן השימוש במושג “נקמה” כדרך להגדיר את מעשה ההפצה מעודד תפישה שמצדיקה או מקלה על ההתנהגות כתגובה על עלבון או פשע שנעשה קודם לכן. הפילוסופיה החברתית והתרבותית זיהתה תופעה זו כהמשך לתבניות ישנות של ההאשמות והאשמות מייחסות לנשים באשמת הנזק שנגרם להן, במקום להאשים את הגורמים המהווים את המקור לפשע.
המאמר של אוונס מזכיר באופן מובהק את סיפור התקשורת סביב אסיה ארג’נטו, שעתה נקלעה לתוך סבב של השמצות והאשמות בעקבות מותה של ג’ונתן בורדיין, איתו הייתה בזוגיות בעת מותו. בורדיין, שהיה סופר ומנכל תכניות טלוויזיה מוערך, היה נחשב לאגדה בקרב חובבי אוכל ותעבורה, ואהב לשתף חוויות ומחשבות על חייו האישיים והחברתיים. על פי רוב, התייחסות ציבורית נרחבת סובבה סביב העובדה שארג’נטו הייתה במערכת יחסים עמו והייתה חלק מהדיון על מהות ההחלטה שלו להתרחק מעולם החיים ולסיים את חייו. למרות שמספר מקורות הצביעו על הבעיות האישיות והבריאות הנפשית של בורדיין, הומלצו הצעות להסיק מסקנות חקירתיות ישירות על הקשר בינו לבין ארג’נטו. אחד הטיעונים הוביל לקריאה לבצע חקירות יסודיות בנוגע לתקשורת בין השניים ולפעול לפי הצורך בהגשת כתבי אישום.
במהלך הדיון הציבורי נשמעו האשמות קשות כלפי ארג’נטו, שהוצגה לעיתים כ”מניפולטיבית” ו”שימושית”, ואירועים פרטיים שלה תועלו לנטיות של שקר והונאה. כיתה נוספת של מטיפים קולות שראו בה חריגה ובוגדנות, ואישרו כי היא “כישוף” או “מכשפה”, חזרה לתרבות ההיסטורית של ההאשמות כלפי נשים שמנהלות חיי מין באופן חופשי ובלתי תלוי. הקישור בין התנהגות פרטית לחשיבה רדודה ואגדתית משקף כיצד החברה ממשיכה להדגיש את סולידריות המין הנשי עם תוויות של פיתוי, רמאות והשחתה, תוך כדי פיטור נשים שהן בקיאות בגופן ובחירותיהן האישיות. ההאשמות כלפי ארג’נטו ובנות אחרות המתמודדות עם חיי מין חופשיים מייצגות את הקשיים והמחסומים שנשים נאלצות להתמודד עימם בחברה שבה לא פחות ממהותן האישית נתפסת כפרובוקטיבית ומשבש את המוסכמה החברתית.
מוסר ההשכל המרכזי הוא שהחברה עדיין מפעילה סנקציות עצומות נגד נשים שמחליטות לחיות באופן חופשי ואוטונומי בכל הקשר של מין, פרטיות ושחרור. ההודעות שהחברה מעבירה לנשים בכל הארץ, הן באופן גלוי והן באופן סמוי, אומרות: “שתקי, תתאמצי, הגוף שלך שייך לך בלבד אך תדעי שהחברה שולטת בו ומפקחת עליך”. תופעה זו תורמת לשימור שיח שיפוטי שמצמצם את זכויות הנשים ומסיט את הדיון מחופש הבחירה והפרטיות לשיח של חטאים, אשמות ועונשים. המורכבות של הדיון סביב ההקשר התרבותי, המשפטי והחברתי מחזקת את הצורך במודעות ואמפתיה כלפי נשים שנפגעות, ומחייבת לחשוב מחדש על המשמעות של אוטונומיה, פרטיות וזכויות נשים בחברה המודרנית.