תאריך זה מציין את סיום תהליך חתימת הצהרת העצמאות של ארצות הברית, המסמך שנועד להגן על הערכים היסודיים של האומה. במסמך זה, תומאס ג’פרסון מציין שלושה זכויות שהוא רואה כחיוניות לפיתוח ופוריות של אזרחים עתידיים. הזכות השנייה ברשימה היא “חופש” או “חירות”, מונח שאנו נוטים להשתמש בו יותר כיום, אך המשמעות העמוקה שלו נוגעת לרעיון של יכולת בחירה ומידור. המושג של חירות משמש כיום כדי לתאר את אופייה של החברה האמריקאית ומניע פעולות פוליטיות מקומיות ובינלאומיות, אך יש להכיר כי במציאות ההיסטורית המבנה החברתי אותו הקים הממשל לא היה שוויוני מלא.
באופן ספציפי, היסטורית, נשים, בני מיעוטים ומיעוטים אחרים מצאו את עצמן במאבק מתמיד על הזכות לנהל חיים עצמאים. לדוגמה, כאשר קהילות ילידיות באמריקה נתקלו בחוקות שבהן נשים היו במרכז עוצמה וציות לסדר חברתי שונה מזה שהיה כיום, השלטונות האירופאים שנכנסו לאותו חלל התייחסו אליהן בזלזול וניסו להחזיר את המצב ל”סדר הלא טבעי”. במהלך ההיסטוריה, התנהלו תהליכים של ניתוק משפחות והזרמה של אמצעי מניעה כפויים על נשים ילידיות, שהיוו חלק ממאמצי ההמשך לשמר דיכוי ולשלוט על גופן.
גם אקלים של אלימות מגדרית ותנאי עבדות כלפי נשים שחורות יצר סביבה בה שליטה פוגענית והטרדה מינית היו חלק בלתי נפרד מההתרחבות של העבדות. נשים שחורות, כמו מריה סטיוארט, התמודדו עם פיצול זכויותיהן ועם התנגדות ממושכת, והמאבק שלהן להכרה בזכויותיהן הפך לחלק בלתי נפרד מהמאבק הכללי לזכויות אדם ולשוויון חברתי. חוקרת כמו דניאל מקוויר מדגישה כיצד אלימות, הטרדה ושליטה על נשים שחורות היו מרכזיים בעיצוב תנועות זכויות האזרח ומהווים חלק מהמורשת של מאבקים אלה.
היסטוריות של פעילים למען זכות ההצבעה, כמו סוזן ב. אנתוני, נדחקו אל מחוץ לסיקור התקשורתי המרכזי, ולעיתים היסטוריה זו נעלמת, אך היא עדיין חיה וקיימת בהשפעותיה. לדוגמה, בשבוע האחרון התקשורת בארה”ב מפקפקה בהיקף התמיכה של אוקטסיו- קורטז, הדוברת והחדשנית, ועל משמעות ההישגים שלה נעשה דיון סובב סביב ההנחות על דורות צעירים ואקטיביזם נשי.
בנוסף, המדיניות של הממשל הנוכחי של טראמפ כללה כמה צעדים שהקשו על קידום זכויות לנשים ולמיעוטים, כגון איסור על סיוע לארגוני הנשים שמקדמים הפלות והמאבק לבטל את פסק הדין “רוא נגד וייד”. נושאים הקשורים בסקסואליות ובזכות הבחירה המינית משמשים לעיתים קרובות ככלי להשפלה ולדיכוי, והיסטורית, החברה האמריקאית נוטה להציג תגובות של בוש והשלכות של האלימות כלפי נשים אשר מחפשות חופש וזכות שליטה על גופן.
במבט על ההיסטוריה, הכישלון שלנו כמנהיגות בניסיונות להגן על זכויות נשים ופגיעות אחרות לא רק פוגם בערכי היסוד של המדינה אלא גם מחייה מקרים של מקרי מוות והידרדרות חברתית. כשמדברים על חירות, חירות נשית בפרט, לעיתים היא נראית מין אשליה רחוקה. הזמן לפעול ולהבטיח את הזכויות הללו הגיע, והחברה חייבת להכיר בזכויות נשים כחלק בלתי נפרד ממהות קיומנו, אחרת ההיסטוריה תמשיך להחזיר אותנו למצבים של דיכוי ואי שוויון.