הנישואין של הנסיך הארי ומייגן מרקל הם חדשות מרעישות בבריטניה ובארה”ב. לעיתים קרובות, האמריקאים אינם מייחסים חשיבות רבה לעניין המלוכה, במיוחד מאחר והקמת המדינה הייתה על בסיס עיקרון של התנגדות למורשת המלוכה ולנטייתה לעליונות ומעמד נוכרתי. היסטורית, הם חזו בפחות הערכה לתארי מלוכה ומעמדות מבוססים על שושלת, והעדיפו ערכים של שוויון והישגיות. גם כשאנשים תומכים במונרכיה, יש לעיתים ספקות בנוגע למעמד המלוכה ולמעמד היוקרתי הניתן לתארים היורשים בירושה, מה שמוביל לתפיסות ביקורתיות כלפיהם, במיוחד כאשר מדובר באותות של עליונות או נ היוצרות כמעמד עליוני מעל האדם הפשוט.
למרות זאת, תקשורת ופקחי דעת רבים בארה”ב מתמכרים לייחודיות של הזוג – במיוחד מכיוון שמייגן מרקל היא אישה אמריקאית, שחקנית ופעילה חברתית. היא מייצגת שינוי תקף בעבור רבים, כדמות חדשה שמשנה את התמונה המסורתית. מרקל היא אישה יפה, מוכרת, בעלת רקע תרבותי מגוון, פרודה ואינדיבידואלית, והבחירה שלה על ידי הנסיך החמוש מביאה תחושה של עדכון תרבותי שתואם לרוח הזמן. רבים רואים בכך סוג של פתרון לתפיסות המסורתיות על הנסיכות, ולרצון להחליף את הדגמים הישנים של נסיכות טהורות ובלתי מעורערות, שהיו סימן לכיוץ של חוקים ולחץ חברתי של דורות קודמים.
הטבעת של מייגן היא סמל מרוכב שמשקף גם מסורת וגם חידוש: יהלום מבוצע בבוטסואנה, ממקום שבו מייגן והנסיך טיילו יחדיו מוקדם יותר במערכת היחסים, משולב בין שני אבנים זוהרות שהייתה חבשיה של הנסיכה דיאנה. כך הטבעת מייצגת חיבור למורשת המלוכה, תוך שילוב של אלמנטים מודרניים וייחודיים, שמותירים חותם אישי ומיוחד. לדוגמה, הבחירה ביהלום מבוצואנה יוצרת קישור לחוויה המשותפת לאורך זמן, בעוד השיבוץ של אבני חן שהייתה שייכות לנסיכה דיאנה מדגים חיבור להיסטוריה המלכותית ולמשפחות המלוכה שהולכות ומסתכלות קדימה.
עכשיו הבא נניח שבן הזוג לא היה מעניק טבעת. ייתכן שהייתה רגע זעם או ביקורת, בטענה שפתח הזוגיות אינו מוערך מספיק. אבל מה החשיבות האמיתית של הטבעת כסמל? למה אדם צריך מסמן חיצוני שמצהיר על היותו בנישואין או בזוגיות? זו שאלה שמעסיקה רבים, במיוחד במחשבה על ההבדלים בין גברים לנשים. אצל נשים, מסמן זה מובהקות או הצהרה של מצב זוגי ומעמד, בעוד שגברים בדרך כלל אינם נושאים טבעות. ההבחנה זו מעוררת שאלות על תפקיד ההצהרה החברתית, ועל ההיסטוריה שהובילה את המסורת ההיסטורית הזו.
הטבעת המחברת בין שני אנשים משמשת גם כסמל לזיהוי ולביטחון כלכלי. במובן המסורתי, היא גם מגן מפני מקרי עזיבה פתאומיים – אם הגבר נטש, האישה נשארת עם תכשיט יקר שיכול לשמש כביטחון כלכלי. כך, הטבעת הפכה לסוג של ביטוח חברתי שמצהיר על היות אדם מזוהה עם אחר ומתחייב אליו. העניין האידיאלי הוא שזו תזכורת חיצונית למערכת יחסים, אך היא גם ביטוי של כוח, מעמד וזכויות. חשוב להבין שההבדל בתפקידים בין גברים לנשים בעניין זה ממשיך להתקיים במודע או שלא במודע, ומעורר שאלות על מגדר, שוויון ומעמד חברתי.
המסורת של עיסוק בטבעת האירוסין משמשת גם כמסר אקטיבי ומוצהר של “זוהי שלי” – סימן לכך שהנישואין או ההתחייבות הם עובדה מוגמרת. יחד עם זאת, היא גם מעוגנת במסורת של שמירת כוח ומעמד אצל הגבר, שמבין שהוא ‘התגבר על המאבק’ והשיג את הייצוג החברתי. על אף שהרבה מתקדמים בימי מודרנה ושוויון זכויות, עדיין קיימות תופעות של סימון חיצוני המבטא נישואין או זיקה, תוך הדגשת ההבדלים החברתיים. במבט לעתיד, עולה השאלה כיצד המסורות האלו ישתלבו בהתפתחויות החברתיות והןיקשירו מחדש את ההבנה שלנו את הזוגיות והחברה — והאם אפשר לשנות את ההיררכיה המוטעית שנוצרה בהקשר זה.