נשים המתעניינות בנושאי #metoo מייחדות לעיתים קרובות בין סוגיות תרבותיות, פוליטיות, ובמיוחד עימות בין דורות וגישות פוליטיות שמוגדרות כמתקדמות או שמרניות. רבים מהויכוחים סביב ההפרות וההתגוננויות נעוצים באמונה כי חלק מהנשים מ-wrap דרך ההתנהלות שלהן או הפסקתן להילחם על זכויותיהן, ואלה נשמעות לעיתים כמסרים של “סבלנו וזה בסדר, אז תפסיקו להתייפח ואל תנצלו את זה כביכול כקרבנות”. עיקר הפער הוא לא תמיד לגבי המעשה עצמו, אלא יותר על ההבנה וההגדרה של המושגים של חיסיון, כנות, והגנה עצמית.n
במהלך השנים חלו שינויים תרבותיים משמעותיים שמאפיינים את דור הנשים הצעירות יותר. נשים צעירות כיום אינן “טפשות” או “מתמסרות ל-PC” או שותפות בתפיסות של תיוג עצמם כקורבנות, כפי שהיו טוענים מלעיזים משני הגלים הפמיניסטיים הקודמים. חשוב להבין שהשינויים החברתיים והתרבותיים שהתרחשו בשנות ה-70, ה-80 וה-90, שייחסו לגבריות יתר חשיבות ולכוח הפיזי של הגברים כגורם מוביל בזכויות, הולכים ומתמעטים. בעבר, מקומות עבודה שדגלו קונספטים של כוח פיזי, לעיתים אף באופן מפורש כמו “הכנסות של הידיים”, היו מקובלים. היום, תופעות כאלה הולכות ודועכות, והמקום תופסות תפיסות שוויוניות ומבוססות על כבוד הדדי.
ההבנה שהשינויים האלו משפיעים על כל תחומי החיים, כולל העבודה והחברה, מעצימה את הצורך בפמיניזם לעדכן ולהתאים עצמו לסטנדרטים החדשים. פמיניסטיות מהדור השני והשלישי צריכות להכיר בכך שהמושגים של מגדר ודינמיקה של סוכנות השתנו גם כן. דוגמה לכך היא ההבנה שהשיח על משיכה הדדית, תקשורת בלתי מילולית, והסכמה, כל אלה מצריכים עידכון והבנה מחודשת. במקום להתנגד לשינויים, על הפמיניסטיות לבדוק מה בדיוק הן מפסידות ומה הן מרוויחות כאשר הן מתמקדות באפשרויות של יצירת חברה שוויונית ופתוחה יותר.
לעיתים קרובות, נשים מהדור הישן במגדר שואפות להגן על הסטטוס קוו ומנסות להציג את ההפרות הקר בהן היו מעורבות כנורמה שהיתה חלק בלתי נפרד מהחברה של פעם, כאילו “חווינו התמודדות וקיבלנו את זה, אז גם אתן צריכות”. אך חשוב להבין שהתרבות והנורמות של זמננו משתנות, והן לא פחות לגיטימיות מהימים בהם חשבו ש”משיכה חופשית” הייתה חלק מפס היצירה של תקינות חברתית. עלינו להכיר בכך שהעידן החדש דורש מכולנו להסתכל על היחסים בין המינים בגישה שונה, שמבוססת על כבוד, הסכמה ודיאלוג פתוח.
בנוגע לביקורת שנשמעת מצד חלק מהפמיניסטיות הישנות או מי שהגדיר את עצמן כ”מתקדמות יותר”, הם עשויות לטעון שהשינויים פוגעים בערכים שנקבעו במאה הקודמת, וש”אנחנו היינו יותר קשות וקשוחות”. אך עצרו לבדוק: האם אנחנו סיימנו את העבודה? חשוב להכיר שהמאבקים בהשגת שוויון כבר לא מתבצעים באותה הצורה, ושהערכים והתפיסות בנושא הגדרות של זהות מגדרית, הסכמה, כוח, ומיניות, חייבות להמשיך ולהתפתח. השיח על “מות הפנטזיה על שימור המפתחות ליצירת הסכמה” הוא קדום, והעתיד דורש תנועה לעבר שוויון מלא ומודע יותר. לשם כך, נשים וגברים צריכים להקשיב, ללמוד ולכבד את הגבולות והדרישות של הדורות הצעירים יותר.
לבסוף, חשוב להבין שחלק מההמנהיגות והנשים הוותיקות תופסות לפעמים תיקי תפקיד בשימור המוסכמות הישנות, ומנסות להציג את ההתרחשויות הקיימות כביטוי של תקינות חברתית ולחץ להיטמע ב”עולם האמיתי”. אך זהו חזון שצריך להתקיים על בסיס של כבוד, הקשבה הדדית, והבנה שהתרבות משתנה. גישה זו תוביל ליצירת עתיד בו נשים וגברים יחיו ויעבדו בסביבה שמקדמת שקיפות, שוויון וממשלות כבוד הדדי, תוך זיהוי גבולות ברורים, ומתן מקום גם להתרגש וגם לבלות באינטימיות באופן מוגן ומכבד. עלינו ללמוד להפיק תובנות מיחסי גברים ונשים שמשתנים, שאינם עוד מבוססים על כוחות ישנים, אלא על שותפות אמתית ויצירתית.