כשחיברתי את הספר שקרי: מדוע כמעט כל מה שאנו חושבים על נשים, תשוקה ובגידות שגוי וכיצד המדע החדש יכול לשחרר אותנו, התרכזתי בעיקר בבגידות נשיות ובתפיסות השגויות או המוטעות הנפוצות אודות המיניות של נשים. במהלך תהליך המחקר ודיונים עם חברים, התוודעתי לכך שיש נושא נוסף חשוב שצריך לבדוק – תופעת הפוליאמוריה, שבה אנשים מקיימים מערכות יחסים מרובות בו זמנית והמודעות וההסכמה בין השותפים הם מרכיבים מרכזיים. סימנים שהמספרים המתרחבים של אלה המנסים את המודל הופכים לסטנדרטיים, וכן הערות של מומחים המעידים כי הנתונים שמגיעים מדברי עדות בכלי התקשורת מצביעים על כך שהגידול נובע בעיקר מנשים, גרמו לי להבין שזה נושא חשוב שיש לדון בו. אחת ההשגות הראשונות שרציתי לבדוק הייתה על ההיסטוריה של הפוליאמוריה המודרנית, ועל כך שהיא מייצגת תנועה חברתית שהולכת ומתרחבת.
במהלך ההיכרות עם נושא זה, פניתי לאנשים שעוסקים בתחום, ביניהם מישה לין, שהינה אחת הקואורדינטורים של ארגון “Open Love NY” – ארגון מוביל שנוסד כדי לשרת את הקהילה הפוליאמורית, המונע בידי חברי הקהילה עצמה. בראיון מרתק שסיפקה לי, היא שיתפה בהיסטוריה של הפוליאמוריה, במצב הנוכחי של התופעה ובתובנות שעלולות להוות לקח עבור החברה הרחבה. מישה הדגישה כי “חוסר מונוגמיה קיימת מאז ומתמיד”, עם דוגמאות מחברה הקדומה, כגון יוון העתיקה. מה שמיוחד כיום הוא שהמודל המודרני משלב גם את ערכי האתיקה, ההסכמה והחופש לבחור, כדי לקדם מערכת יחסים שמבוססת על שמחה, סיפוק והגשמה, בדומה למונוגמיה. חוקרת בשם אליזבת שף מתארת את הפוליאמוריה בתור גל שלישי של סירוב למונוגמיה, שמושפע מרעיונות שהגיעו עד לתנועות הטרנסנדנטליסטיות של המאה ה-19.
אנשים מצאו דרכים שונות להשתלב בקהילות הפוליאמוריה. מישה עצמה סיפרה שבתחילה הייתה במערכת יחסים מונוגמית במשך שנים רבות, עד שהחיים שלה השתנו לאחר שעברה תהליך של שינוי מגדרי והתאהבה באדם שהשתייך גם הוא לקהילה שגרה באורח חיים של “משפחה מכוונת”. היא עברה מTX לניו ג’רזי כדי להיות קרובה אליהם, גם אם בתקופה ההיא לא קראו לכך “פוליאמוריה”.
האירוע הקריטי שהוביל אותה להבנה חדשה היה לאחר השינוי המגדרי והכניסה לעולם של מערכות יחסים חדשות: היא השתכנעה ש”אנחנו יכולים ליצור לעצמנו גרסה ייחודית של אושר, בלי להשוות אותה לאידיאליזציה שנוצרה על ידי החברה”. מסקנה זו חזרה על פני השיחה כקווי יסוד – הפוליאמוריה היא דרך לחקור, להגדיר ולחוות הנאה, שותפות ואהבה על פי צרכיו והעדפותיו של הפרט. מישה מתארת תהליך של גדילה מתמשכת של החברה, שבו הפרטים רוצים להגדיר את חייהם באופן אינדיבידואלי יותר, מה שמכונה “אינדיבידואציה”.
המשיכה של נורמות אלו עבור נשים היא מובנת. מערכות יחסים מונוגמיות מסורתיות, במיוחד בחברות הטרוסקסואליות, היו לעיתים קרובות כפייה של החברה או תוצאה של צורך חומרי, ולפעמים נוצרו מתוך לחץ חברתי. חשוב גם לבחון כיצד היחסים עם עצמנו מושפעים מיחסי הזוגיות. במבט מסוים, מישה טוענת כי כולנו למעשה פוליאמוריים במידה מסוימת, משום שאנו מקיימים מערכת יחסים עם השותף/ים שלנו, אך גם עם עצמנו. במערכות יחסים הטרוסקסואליות, לעיתים קרובות נעשה פחות התייחסות לקשר הפנימי עם העצמי, תופעה שהיא בעייתית, במיוחד עבור נשים שלעיתים נתקלות בקשיים להבריא מחיבור קפדני, שחוק, של תפקידים חברתיים וציפיות תרבותיות.
הפרדוקס המעניין שמציגות מישות והמחקרים שלה הוא שהחברה שלנו מטפלת במונוגמיה ובאתיקה כמשותפים. היא מייחסת לה הרבה חשיבות, בעוד שבפועל, היא מנסה להפריד ביניהם — ולהעביר את המושג של סכמה מוסרית ועקרונות מוסריים משותפים מיחסי מונוגמיה ליחסים פתוחים ומגוונים יותר. היא מדגימה כי המפתח להצלחה בפוליאמוריה הוא ההסכמה והאוטונומיה של כל מעורב, שמסוגלים ליצוק מערכת יחסים בה הם שותפים באופן מודע ומכוון. היא מוסיפה כי “המהות של הפוליאמוריה היא אתה בעצמך” – כלומר, כל אדם מגדיר לעצמו מהו אותו סוג של מערכת יחסים שמתאימה לו, ומסתמך על גישה של סקרנות, כנות ופתיחות.
בסיכום, ניתן ללמוד כי פתיחות, חקירה עצמית וכנות עם עצמנו ועם שותפינו הן תכונות שמבדילות את ההצלחה והיכולת של אנשים לחיות באופן אותנטי יותר, מבלי להיעצר על ידי התבניות החברתיות המסורתיות.