מחקר אקדמי ומלגות עשויים לעיתים להיראות משעממים, אך למעשה הם תחומים דינמיים ותוססים – תמיד בעשייה ובהתפתחות. ההנחות היסוד המקדימות את תיאוריות ומבנים שמרכיבים דיסציפלינות שלמות השתנו משמעותית בעשורים האחרונים, בעיקר כתוצאה משינויים באופי החוקרים המובילים את המחקר. למשל, בזכות נשים חוקרויות בתחום חקר צבים ויונקים – חוקריות שהביאו עמן גישות חדשות של אמפתיה, סקרנות והזדהות – המדע בתחום התפתח באופן משמעותי. היום אנחנו יודעים הרבה יותר על ההתנהגויות החברתיות והחברתיות-מיניות של נקבות של חיות שאינן אדם. הידע החדש מראה כי אסטרטגיות להבטחת המשך טבעי ומגנוני מניעה של הריון שלא היה מוכר קודם, היו חלק מכריע בתהליך האבולוציה של מינים רבים. נקבות של קופי וזנים אחרים אינן רק שחקניות פסיביות במפגש המיני, אלא מפיקות יוזמה – מציעות עצמן לזיווג, בונות רשתות תמיכה חברתית, נמנעות משלטון של זכרים, ועוד – כל אלה ממצבים אותן כשותפות פעילות במשחק המיני.
בתוך כך, תחום מחקר המין בכלל והמחקר על מין האדם בפרט, חווה בשנים אחרונות גידול ניכר של חוקרות. בשותפות עם החוקרות הגיע גם שינוי בגישה ובהגדרות האבחון במודול הדיאגנוסטי של ה-DSM, שמדרג ומרכיב הפרעות ומחלות נפשיות. שינוי משמעותי קרה בנוגע להפרעת החשק המיני ההיפותקטי, שעתה נקראת הפרעת העניין והגירוי המיני. למרות שהשינוי נראה טכני, הוא משקף הבנה חדשה של האופן שבו נשים חוות ומגיבות לדרכי מעוררות – הן יותר נוטות לחוש גירוי תגובתי, כלומר תהליך שמעורר בעוררות מינית תגובה מיידית, מאשר לחוש בעוררות ספונטנית שאינה תלויה באירועים חיצוניים. שינויים אלה משתלבים בזרם רחב של תנועות – מסאטירה ועד מחקר, ממועמדי #Metoo ועד אומניות מפורסמות – ששואפות לשנות את ההבנה הכוללת שלנו לגבי נשיות ומיניות נשית, ולשבור מגדشرات מיתולוגיות שהגדרו את הנשים כמושי תקויימות בלבד.
בעודנו מדברים על מחקר ומדע, ישנה גם סערה אחרונה בנוגע למחקרים על שימוש בפיברטורים. ד”ר רייצ’ל מיינ’ס, שפרסמה בכתב העת שלה מחקר שכתביה הציגו היפותזות בנוגע להיסטוריה של אמצעי המין החשמליים, זכתה לפרסום רב והמחקר שלה זכה להכרה בינלאומית – אפילו נוצרה ההצגה שמבוססת על ממצאיה. עם זאת, לאחרונה, סטודנטית לתואר מתקדם ויועצת שלה ביצעו חקר מעמיק וממוקד בנוגע למקורות ראשוניים כדי לאשר את הטענות שלה. סקרנותם לא הובילה לתוצאות שמחזיקות מעמד, והם לא הצליחו למצוא תימוכין לטענותיה של מיינ’ס. פרסום הממצאים, שהגיע לתודעה הציבורית רק לאחר שהספר שלי יצא לאור, מותח ביקורת על הנטען ומצביע על הצורך בהתאמה ובהסתכלות מחודשת על היסטוריית הפיברטורים. ובכל זאת, למרות השאלות והביקורת, אין ספק כי הגילויים החברתיים והמחקריים בתחום המין משתנים ומתעדכנים כל הזמן. הפיברטור נשאר בכל זאת ככלי מהנה ומועיל, שבהחלט שווה להמשיך לחקור ולגלות על מה באמת נשים וגם גברים רוצים ולהבין מדוע ואיך זה משפיע על חוויותיהם.