בספטמבר 1968, בעיצומה של תקופה סוערת בארצות הברית—שכללה מחאות נגד מלחמת וייטנאם וקרבות למען זכויות אזרח—התרחש אירוע יוצא דופן במרכז העסקים של מנהטן. רחובות שלמים נסגרו לתנועה, מכוניות חונות ניזוקו כשגברים קפצו עליהן בהתרגשות, כוחות משטרה גדולים הוזעקו לזירה, והפעילות השוטפת בוול סטריט שותקה כמעט לחלוטין. כתבה שפורסמה במגזין ניו יורק תיעדה את האירועים בציינה כי “ברוקרים מכובדים התנהגו כשיכורים, ועסקאות כלכליות בוטלו על הסף”. מה גרם לאנשי העסקים המהוגנים לאבד שליטה? עובדת צעירה בשם פרנסין גוטפריד, שחגגה יום הולדת 21 בדיוק באותו חודש.
פרנסין גוטפריד, בת למשפחה ממעמד העובדים שהתגוררה בוויליאמסבורג, ברוקלין, עבדה כפקידת קלטות בבנק Chemical Bank New York Trust Company. אך אלו לא כישוריה המקצועיים שקנו לה תהילה. מידות גופה—94-64-94 ס”מ (43-25-37 אינץ’)—התאימו בדיוק למושגי היופי הנשי בשנות ה-60, שדגלו בחזה נדיב ובמותניים צרות. בתחילת הקיץ, מספר עובדים החלו להבחין בה ולצפות בה בהערצה כשחצתה את הרחוב. עד אמצע ספטמבר, מועד שנקרא “ימי הצפייה בפרנסין“, התאספו מדי בוקר אלפי גברים סביב תחנת הרכבת התחתית בפארל סטריט, שם נהגה גוטפריד לרדת בדרכה לעבודה. האספסוף הגיע לשיאו ב-20 בספטמבר, כאשר כ-10,000 איש הצטופפו ברחובות, חלקם תלויים מחלונות מבני המשרדים הגבוהים, בתקווה לחזות במראה הפופולרי. עיתונאים תיעדו את האירוע, אך גוטפריד לא הגיעה: מנהליה בבנק ביקשו ממנה להישאר בבית כדי להרגיע את הרוחות.
גוטפריד עצמה הביעה תדהמה: “איך אנשים שאחראיים על מיליוני דולרים מתנהגים כמו ילדים חסרי שכל?”, שאלה בראיון. “אני בסך הכול בחורה רגילה מברוקלין—זה לא הגיוני שהם עושים מזה כל כך ביג דיל”. עדויות מאותה תקופה מתארות אותה כצעירה צנועה ומבוישת, שנמנעה מלהתראיין לאחר מכן.
תגובה פמיניסטית: ממחאה למחאה נגדית
שנתיים לאחר האירוע, ב-1970, ארגנה האקטיביסטית הלסבית קרלה ג’יי אירוע תגובה סאטירי בשם “אוגל-אין בוול סטריט“. עשרות נשים צעדו ברחוב פארל סטריט כשהן משמיעות קריאות בוז, שורקות ומביטות בגברים בצורה מופגנת—בדומה להתנהגות הגברים כלפי גוטפריד. במשך שעות, המפגינות הענישו גברים במבטים חודרים, הערות מיניות ולעיתים אף נגיעות לא רצויות. אחת המפורסמות שבהן הייתה וונדי רוברטס, פעילה רדיקלית שכונתה “וונדי הנפלאה“.
“וונדי לא היססה: היא התקרבה מאחורי לאיש עסקים שהביט בה בבוז, ותפסה אותו באיבר מינו. ‘זה מה שמגיע לך!’ היא צעקה. היה משהו משחרר בהפיכת התפקידים—הפעם אנחנו השלוטנו במבט”.
האירוע סימן נקודת מפנה בתרבות ההטרדות המיניות במקומות ציבוריים, והיה אחד הגילויים הראשונים של מה שיקרא לימים “תרבות האונס“. המחאה הזכירה כי הטרדה אינה מחמאה, אלא פגיעה—והפכה לאבן דרך בסאגת מאבקי הנשים בוול סטריט.