בדרך כלל, אנו מספרים לעצמנו סיפורים כדי להמשיג את החיים וליצור משמעות לחוויותינו, אך החברה בה אנו חיים גם משתמשת בסיפורים במטרה לדכא ולשלוט, לגרום נזק ולהפעיל אלימות. דוגמאות רבות ניתן למצוא בסיפורי נשים, שבהם קיימת תבנית גורפת, שמסוכנת ומזיקה: הנרטיב המסיט שנסיבות של נשים עצמאיות ומפעילות קשורות לבעיות אמון ומסוכנות. תבנית זו משמשת אפילו את הדיכוטומיה הפופולרית והמשפילה בין “המרדונה והזונה” – בה רק הורים או בני זוג יכולים להכיל את הכוח והעוצמה הטמונים בנשים – וכן את הביקורת המתמדת והחסרת התוחלת כלפי נשים כמו מקסין ווטרס, שמבקשות להביא את קולם לתודעה הציבורית ולהשפיע.
חברת Bloomberg פרסמה לאחרונה כתבה שהדגימה את הקשיים של אמהות חד־הוריות ביפן, וצבעה באור חד את ההשלכות של הסיפורים שיכולים לסייע להחליש נשים בצורה מעשית, נפשית וחברתית, במדינה אחת מהעשירות בעולם. מעניין שהמאמצים של נשים עובדות ביפן להתמודד עם מצב זה עדיפים במצב בו הן אינן עובדות, בעוד שנשים הנמצאות בשוק העבודה מצוברחות ביעילות חוץ–כלכלית יחסית לנשים שאינן מועסקות, והמאמר מציין שזה לא רק תוצאה של כלכלת השוק אלא גם של טאבו חברתי ומתירנות רגשית.
באחרונה, בספר שלי, שקרי, אני מציג מקבץ מחקרים והוכחות המעידים כי נשים בארה”ב נפגעות כלכלית באופן ניכר יותר מגרושין מאשר גברים, וכי הפתרון היחיד למשבר זה הוא נישואים מחדש. הדבר מבהיר כי החברה מעריכה נשים יותר כשהן קשורות לגבר, וכי העונשים לקבלן כשחיות מחוץ למעגל זה קשים מאוד. עם הזמן, קולות חדשים בעולם התרבות והבידור מנסים לשבור תבניות אלה, ולאפשר לנשים לבסס לעצמן נדבכים מקצועיים, חברתיים ותרבותיים בטווח רחב של גישות ומשפטים פנימיים. לדוגמה, דיוויות כמו פיבי וולר-ברידג’ עם סדרת הFleabag, אסא ריי עם Insecure, רוקסן גיי עם Women הקשות, והקומיקאית המרתקת חנה גדז’בי עם Nanette מייצגות קול נשי חדש ומבוקר שמציג נשים הנראות, חושבות, מרגישות, עוצמתיות ואף בוחרות להיות לבד או בקהילה לפי בחירתן.
אולם, העולם שמחוץ ליצירות אלה עדיין עסוק בלנסות להדביק את הקצב, לפחות בשטח הפוליטיקה, והמחקר של הלשכה הלאומית למחקר כלכלי מצביע על כך שבמדינות מפותחות, העלויות שליוו את השינויים במעמד האימהות המודרניות מגלות פער משמעותי – נשים אינן משיגות את המטרות המקצועיות והפריון שלהן באותה מידה כמו גברים, והפער הזה ממשיך להתקיים למרות המאמצים של המדיניות הציבורית לשפר מבני משפחות, כמו הרחבת חופשות הלידה והטיפולים.
למעשה, נראה שיש כאן פער בין הציפיות של נשים לבין המציאות החברתית והכלכלית שבה הן פועלות, והפער הזה מוביל למתח רב בין הַמְנַהִיגִים, הפוליטיקאים והחברה בכללה. גם בתחום המשפטי, השבוע פעל בית המשפט העליון בקשר לסוגיית מרכזי הפסקת הריון שנקראים “מרכזי משבר להריון” והחליט כי הם רשאים לשקר לגבי זכות האישה לבצע הפלה או לבריאות ההיריון – החלטה שמסמנת חזרה לדינמיקה של חוסר שוויון והטלת מגבלות על נשים.
למרות התקדמות מסוימת בהבנת סיפוריהן של נשים, אנו רחוקים מלהפוך את הסיפורים הללו לזרז ליצירת שינוי פוליטי וחברתי משמעותי. אנחנו עדיין במסלול ארוך ליישום הסיפורים והנרטיבים של נשים והשפעתם על התרבות והחברה בכלל.